ונפן ונעל. לשון ונפן משמעו כמו שעולה ומביט לאחוריו כמסתפק אם ראוי וישר לעלות או לא. וכבר נתבאר בס׳ במדבר כ״א ל״ג ל״ד שלא היה ההכרח לבוא לידי מלחמה עם עוג. ואדרבה רצון משה היה שלא לכבוש ארצו עד אחר כבישת א״י. אבל ישראל לא נזהרו בדבר והגיע שעלו דרך הבשן. ובאמת היה זה סיבה מהמסבב ית׳:
אל תירא אותו. ג״ז נתבאר שם שזה היה מוראו של משה באשר המה הסבו מלחמתו בלי הכרח כ״כ:
ונכהו. היינו החיל אשר היה עמו. אבל אנשים שבערים כתיב עוד להלן:
עד הר חרמון. וסתם עד ועד בכלל כדאי׳ בערכין די״ח ב׳ ע״כ מפרש המקרא חשיבות הר חרמון תחלת נחלת ישראל בעה״י מצד צפון:
צידונים יקראו לחרמון שריון. דהוא הר מבורך מאד עד שנמשל ברכת הר ציון בו כדכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה׳ את הברכה. וכתיב על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער וסיבת ברכתו הוא השלג שעליו תמיד ושלג טוב לפירות ומש״ה קראו הצידונים בלשונם בשם שמורה בלה״ק שריון. וכת״י דמסרי פירי מרוב שומן. ושניר הוא שלג המשביע את האדמה:
כי רק עוג וגו׳. מפרש האיך היו כ״כ ערי ממלכה במקום לא רחב כ״כ. שלא כדרך מלכים שאין להם הרבה ערי מלוכה. ובא הכתוב כי הוא נשאר מיתר הרפאים. ובהיות כל א׳ מהרפאים שמלך היה לו עיר מלוכה בזה המחוז המשובח ואח״כ ספו תמו ונשארו כולם ביד עוג:
הנה ערשו. מטת קטן מיקרי ערש. ובהיות עוג קטן בשנים היה ערשו ערש ברזל. באמת איש. סתם איש גדול שהוא אמה שלנו. כך גדול מטת עוג בהיותו קטן:
ואת הארץ ההיא וגו׳. יש לשום לב לכל הספור מן ונפן ונעל עד סוף הסדרה איזה דבר תוכחה יצוק בזה. אבל ראוי לדעת דאלו לא חלקו ב״ר וב״ג בעה״י לא גלו תחלה ב״ג וב״ר. דעה״י קדושתה קלה מא״י וגם כח התורה מעט בקרבה כדתניא באדר״נ ס״פ כ״ו בראשונה היו אומרים דגן ביהודה ותבן בגליל ומוץ בעה״י. ולענין תורה מיירי שם. וכדאי׳ במדרש פ׳ תולדות ורוב דגן זה תלמוד. וכבר רמז משה להם באמרו ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם כמש״כ בס׳ במדבר ל״ב כ״ג. ואחר שגלו ב״ר וב״ג הוקל גם קדושת א״י כדאי׳ בערכין דל״ב ב׳ כשגלו שבט ב״ג וב״ר כו׳. וכ״ז גרם חטא מרגלים דאלו עלו מקדש ברנע דרך אדום לא״י לא היה אז מלך אדום מסרב מלהרשות את ישראל לעבור בגבולו בעוד שהיה פחד קריעת י״ס על אלופי אדום והיו כובשים תחלה א״י ומחלקים בשוה ובאים אח״כ לעה״י ולא היה הגלות ושארי צרות. אבל עתה כשהעפילו לעלות והוכחו בשעיר עד חרמה הוקל כבוד ומורא ישראל בעיני אדום. וכן במואב עד שהגיעו בע״כ לסיחון. ועלה שנכבשו ארץ סו״ע ונתחלק ארץ עה״י לב״ג וב״ר ויצא מה שיצא. וכ״ז תוכחה מה הגיע עון מרגלים ומה שהעון סיבב. ואת אשר לפניהם לעשות בשמירת התלמוד ופלפולה. וע״ע בסמוך:
ולראובני ולגדי וגו׳. אין סדר הספור מכוון. במקרא י״ב החל בנחלת ראובני וגדי והפסיק הענין והחל בנחלת שבט מנשה ואח״כ סיים בנחלת ראובני וגדי ולאו דבר ריק הוא. אלא נראה עפ״י שיש להתבונן עוד שהרבה משה רבינו חלקת חצי שבט מנשה הרבה לפי ערך שני שבטים אלו וגם לא התנה עמם תנאי ב״ג וב״ר. הן אמת שהלכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה מכ״מ אין זה טעם ליתן להם בשביל זה. כמו שלא נתן לשלוחי ישראל לרגל את יעזר ולכדו בנותיה ומכ״מ לא ניתן להם בנות יעזר דבשליחות ישראל נעשה ואמאי ניתן הגלעד למכיר וחבל ארגוב ששים עיר ליאיר. וע״כ היה בזה כונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעה״י. ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעה״י כח התורה מעט כמש״כ לעיל בשם אדר״נ. ע״כ השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים. היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין ד״ה על הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות דס״ב ב׳ דמני מכיר ג״כ היה משבט יהודה היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה כמבואר בדה״א ב׳ שהיה בן שגוב בן חצרון בן פרץ. ועי׳ להלן ל״ג כ״ג והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעה״י. ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי אי׳ בירושל׳ ביכורים פ״א שאין מביאין ביכורים מעה״י משום דכתיב ארץ זבת חו״ד ולא עה״י. תני אשר נתת לי ה׳ ולא שנטלתי לי לעצמי מאי ביניהון א׳ ר׳ אבין חצי שבט מנשה ביניהון מ״ד אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו׳. פי׳ שלא נטלו כ״א ע״י בקשת משה ומסתמא עשה ע״פ ה׳. וזהו סדר הפ׳ שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת ב״ג וב״ר ולא יכול לגמור עד שדבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם. אז ידע משה לגמור חילוק נחלת ב״ג וב״ר. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואח״כ סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא כי בזה תלוי חיי ישראל וכדאי׳ בכתובות דקי״א א׳ כשם שאסור לצאת מא״י לבבל כך אסור לצאת מבבל לחו״ל ופרש״י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד. ואפי׳ לענין קבורה אמרו חז״ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו במעלת א״י. כ״ז הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו:
תוך הנחל וגבול. פרש״י וגבול מעבר לשפתו כו׳ והנה בגיטין ד״ח א׳ פליגי ר״י ורבנן בהא דכתיב בגבולי א״י וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול. דר״י ס״ל דכל שנגד הים הגדול היה כא״י ורבנן סברי לרבות נסין שבים. וכאן פרש״י כמו פי׳ ר״י. ואע״ג דבס׳ במדבר שם פי׳ כדעת רבנן מכ״מ כאן א״א לפרש הכי שהרי בפירוש כתיב תוך הנחל. וא״כ ע״כ לכ״ע הפי׳ וגבול כאן היינו מעבר לשפתו. זהו דעת רש״י. אבל נראה דוחק באיזה גבול הוא מעבר לשפת הנחל ועד היכן הוא נמשך. וגם הרי מקרא מלא כתיב כי ארנון גבול מואב. ע״כ נראה דכאן משמעות וגבול. כאן הגבול ולא יותר. והא דפליגי בגיטין במקרא דשם. משום דשם כתיב בפירוש וגבול ים והיה לכם הים הגדול. וע״כ וגבול לדרשה. אבל כאן מתפרש כמשמעו:
והערבה והירדן וגבול. פרש״י ועוד מעבר לירדן עד כנרת וזהו שנא׳ והירדן וגבול הירדן ומעבר לו. ותמוה שהרי ידוע דהירדן הולך בתוך כנרת. אלא ה״פ מכנרת ואילך לצד דרום היה גבול הירדן של ראובני וגדי משא״כ ממקור הירדן עד הכנרת לא היה הירדן גבול עה״י אלא רבלה. וכתף ים כנרת כמבואר בגבולות בפ׳ מסעי וג״ז לא היה לראובני וגדי אלא לחצי שבט מנשה. אבל מכנרת ואילך שייך להם והירדן הוא הגבול:
ה׳ אלהיכם נתן לכם. שהיה בהסכמת הקב״ה כמבואר בפ׳ מסעי ל״ד י״ג:
כל בני חיל. כפי שהתנה משה כמו שפירשנו שם. שילכו כולם ועתה נעשה צווי לא תנאי אחר שכבר נגמר ע״פ ה׳ ולא יעבור. מחויבים המה לקיים תנאם ולא לתלות עוד הענין בתנאי שאין החיוב לקיים התנאי והענין. אבל כאן כבר נגמר הענין מש״ה מחויבים לקיים התנאי:
ידעתי כי מקנה רב לכם. פירש משה רבינו שהוא יודע. משום דלולי זה לא היה מסכים לעגן אשה אפי׳ לזמן כמש״כ בנימוק״י פ׳ החולץ דעגון לשעה ג״כ מיקרי עגון. והרי קיי״ל בכתובות פ׳ אע״פ דאסור לצאת לת״ת יותר מג׳ שנים. אבל אחר שידעתי כי מקנה רב לכם וא״א להעבירם. ולהניח אותם בלי טף ונשים ילכו לאיבוד וזה ג״כ אסור לאבד את מה שיש לו כמבואר בשאלתות דר״א שאי׳ ד׳ דרשאין לצער ע״ז את האדם. ואין בזה משום לא תונו. ומש״ה דוחה זה האיסור עגון לשעה והיינו דדייק כאן משה רק נשיכם. ובפ׳ מטות אמר בנו לכם ערים לטפכם ולא הזכיר נשים. אלא כאן רמז בדבריו שאסור לעשות כן בשביל הנשים. אבל משום שמירת נכסים שרי. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית י״ג ג׳ ל״ג י״ז:
ואת יהושוע צויתי וגו׳. לכאורה אך למותר הוא להזהיר ליהושע. שהרי הוא בעצמו אמר בשעת מרגלים ואתם אל תיראו את עם הארץ וגו׳. גם אינו מדוקדק לשון בעת ההיא. מתי היתה השעה המיוחדת לאזהרה זו. אלא כמש״כ דעיקר עסק של ב״ג וב״ר לא לנחת ולרצון היה למשה. וגם יהושע ידע מזה שמסוכנים המה שני השבטים שיסורו מהר מעבודת ה׳. עד שבהיותם נפטרים ממנו הזהיר אותם ביחוד כמש״כ בס׳ יהושע כ״ב שאמר להם רק שמרו מאד לעשות את המצוה וגו׳ ובעשותם מזבח גדול למראה פחדו פחד ואמרו להם ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם וגו׳. מש״ה בראותו כ״ז נפל לבבו כמעט. שמעתה אינו דומה כמו אז בהיותם בקדש. אבל משה רבינו חיזק לב יהושע:
עיניך הרואות וגו׳. ואי לא היה הרצון מתחלה כך. לא היה נכבש שתי הממלכות באופן כזה עד שהיו כובשים ארץ חמשה עממין אלא כך עלה ברצון ה׳ אע״ג שלבסוף יצא מזה קלקול. ומעתה מובן יפה דיוק בעת ההיא. היינו בעת חלוקת עה״י לב״ג ולב״ר:
כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם. ואצלו ית׳ אין שנוי רצון בזה שנשתנה הענין:
בעת ההיא. שנחלק הנחלה לב״ג וב״ר. וראה כי ההכרח להשריש בישראל כח התלמוד והעסק בה כמו שביארנו שזה היה שורש הגלות והגלות גורם ההכרח לתלמוד. ורצה משה רבינו שיהיה זה הפעולה בא״י שמסוגל יותר מעה״י ואין חכמה כחכמת א״י וכמש״כ לעיל. וביחוד ירושלים אשר היא מסוגלת לצאת תורה ממנה. וביחוד מקום בהמ״ק בהר ה׳ יראה . וביקש לבא לשם להרביץ תורה:
אדני ה׳. שני שמות אלו מנהיגי העולם. שם הוי׳ מהוה הכל היינו הליכות הטבע. ושם אדני בא לשדד הטבע כאדון העושה בשלו מה שרוצה וביארנו בס׳ שמות בכ״מ. וביקש משה שיכנוס לא״י באיזה מדה שתהא. אם אינו זוכה שתהי׳ במדת תפארת כימין משה במדבר תהי׳ בהליכות הטבע כמו שהחל בשנת הארבעי׳ כמש״כ בפ׳ חקת דאז החל להשתנות לאט לאט. וזהו סגולת התפלה להזכיר השם המיוחד לאותו דבר שמבקשין כדאי׳ במדרש תהלים עה״פ כי הוא ידע שמי וגו׳:
את גדלך. היא גדולת הטבע:
ואת ידך החזקה. לשדד הטבע. ומליצה זו בדרך משל כמו שאוחז את הגלגל ההולך בכח מים שוטף או אש. והוא בכחו עוצר את הגלגל זה נקרא יד חזקה וכך מכונה דרך הנס האוחז בגלגלי הטבע המתהלך בחזקה:
אשר יעשה כמעשיך. הוא הליכות הטבע שכתיב במע״ב בלשון עשיה כ״פ:
וכגבורתיך. מאחז בגבורה חוזק גלגלי הטבע לשנותם כאמור:
הארץ הטובה. חז״ל ביארו בברכות דמ״ח על המקרא וברכת וגו׳ על הארץ הטובה. דטובה זו תורה וכה״א כי לקח טוב וגו׳ וא״כ מרומז בזה המקרא ואראה את הארץ הטובה. טוב התורה. ואע״ג שלפי הענין בתפלת משה אין מקום לרמז מעלת התורה. אבל חז״ל עמדו על דברינו לעיל כ״ג שעיקר כונת משה בתפלתו בעת ההיא היה משום מעלת התורה להשריש בא״י כח התלמוד:
ההר הטוב. זה ירושלים שמסוגל עוד יותר לתורה:
והלבנון. זה בהמ״ק שמסוגל הרבה לכוין האמת במקום אשר יבחר ה׳:
למענכם. אינו כמו משמעות בגללכם שהוא בסיבתכם אלא למענכם משמעו לטובתכם ולא נתבאר טובה זו מה היא. אבל ממה שסמך ענין לזה המאמר ונשב בגיא מול בית פעור שאינו ענין לכאן למדו חז״ל במדרש והובא בתוס׳ סוטה ספ״א דע״ז פעור היה מושך הרבה את ישראל לעבודתה כדתני׳ בספרי פ׳ בלק. אבל כח משה רבינו היה נגד ע״ז פעור להחליש כחה כן בחייו וכן אחר מותו היה קבר משה לסגלה וכמש״כ בפ׳ ברכה בברכת שבט גד. ונמצא זה שנשאר משה בעה״י מקור טומאת ע״ג היה לטובה לב״ג וב״ר וכן לשאר שבטים שלא יכשלו בבואם לשם. ומשום זה סיים משה שאחר שנשארתי בעה״י ישבנו בטח בגיא מול בית פעור ע״פ טעם שיבואר עוד להלן ד׳ מ״ו למאי בחרו באותו מקום דיקא באותה שעה ולא הזיק לאחד מהם. רב לך. הרבה עשית לטובת הכלל. ולא תוכל להוסיף בזה בהשרשת תורה:
כי לא תעבור וגו׳. נתן הקב״ה שני טעמים על מה שאומר לו עלה ראש הפסגה וגו׳ וראה בעיניך וגו׳. א׳ כי לא תעבור וגו׳ והרי אתה מבקש ואראה את הארץ וגו׳ ומה שאני יכול להפיק רצונך הנני מפיק. ואחר שזה א״א ולא תעבור ולא תראה בחוש הטבע ע״כ הנני מזכה אותך לראות בזה האופן בדרך נס. ועוד טעם.
וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. דבזה שתראה יתחזק לב יהושע שבודאי יגיע הוא לידי כבישה דזה כלל בהבטחת הנביא כאשר יוצא מכח הגזרה לאיזה פעולה קלה מעין הדבר אות היא שתתקיים בלי ספק כמש״כ הרמב״ן בס׳ בראשי׳ י״ב ו׳ מש״ה החל ה׳ להראות למשה את הארץ שתהא נכבשת ליהושע וישראל והיינו שדקדק הקדוש ברוך הוא לומר אשר תראה כלומר ראייתך גורם להחליט הדבר בלי שום ספק:
